נדרשתי לסוגייה הבוערת הבאה: מהו הסיכוי להיוולד בנסיבות המאפשרות לחוות את הפלא המכונה "לטייל בעולם"? 'נדרשתי', או ליתר דיוק, הטיסה נמצאת בשלב מייאש בו מצד אחד חלפו כבר חמש שעות, אך מצד שני נותרו כשש שעות נוספות, שזה קצת יותר מנצח. לכן, המחשבות נודדות למחוזות הזויים יותר ויותר.
"לטייל בעולם" הוא בהחלט פלא גדול. למרות שנולדתי לעולם שבו ניתן להגיע לצדו השני של העולם בפרק זמן של פחות מיממה, עדיין מדהימה אותי העובדה שאני יכול למצוא את עצמי מוכנס אל תוככי מכולה מתכתית מוארכת, הנוסקת לגובה של מספר קילומטרים מעל פני הקרקע ונעה במהירות של מאות קילומטרים בשעה, ממתין מספר שעות ואז יוצא מדלת שדה התעופה ומוצא עצמי בליבה של עיר אסייאתית תוססת, מלאה בניחוחות (וביאושים) הזרים לי לחלוטין. זו הזייה פרועה לגמרי. אבל, אנחנו עסוקים בלהתלונן על היעדר המקום לרגליים, משך הטיסה הארוך (למרקו פולו לקח 20 שנה להגיע למזרח הרחוק!) ועל כך שלחביתה יש טעם של רגליים וארומה של נעליים1.
בואו נראה, אוכלוסיית העולם מונה בקירוב 7 מיליארד בני אדם. נחסיר מהחישוב את המדינות בהן הסיכוי שהמשכורת שלך מאפשרת לך לרכוש כרטיס טיסה ליעד מרוחק הוא זניח, זאת אומרת מדינות כמו הודו, סין, מרבית מדינות אסיה, אפריקה ודרום אמריקה, מה שמותיר אותנו עם בקירוב 2 מיליארד בני אדם. בהתחשב בעובדה שבמרבית מהמדינות הנותרות ישנם פערים חברתיים מאוד גדולים, אפשר להניח שבבמוצע רק 30% מהאוכלוסיה יכולה להרשות לעצמה לטייל למדינה מרוחקת. בקירוב מדובר בחצי מילארד בני אדם, קרי סיכוי של שזה קצת יותר מ- 7%, או אחד מכל 14 בערך. כל אחד יכול להחליט בעצמו אם אלו סיכויים טובים או לא.
אבל זהו לא כל הסיפור, יש לקחת בחשבון את הרקע החינוכי אליו נולדת, האם אתה חי במקום המעודד לחוות תרבויות אחרות? זהו דבר שקשה להעריך מספרית. שלא לדבר על הסיכוי להיוולד בנקודת הזמן בהיסטוריה שבכלל מאפשרת לדון על האפשרות הזו (למרות שזו טענה די דמגוגית, כי הרי אנשים שיוולדו בעוד מאה, מאתיים או אלף שנה "ירחמו" עלינו כפי שאנו "מרחמים" על אנשים שחיו בימי הביניים).
אך אחרי שאמרתי את כל זה, ולמרות שכל עניין התעופה הוא בפירוש עסק מדהים להפליא, עדיין נראה תמוה ומוזר בעיניי עניין מחיאת הכפיים מייד עם השלמת הנחיתה. אני סבור שדרך מוצלחת יותר להביע את ההערכה בפני צוות האוויר היא להמנע מלהסתער על תאי המטען טרם המטוס הגיע לעצירה מלאה.
1 לתיאור מדויק יותר ומצחיק בהרבה ראו את הקטע הזה של לואי סי קיי (החל מ-3:52). ↩
