בשלב מסוים בטיול חשנו שאנחנו מטיילים בצורה שבלונית- מאתר תיירותי אחד למשנהו בצורה של סרט נע. יתרה מכך, מאחר והיינו קצרים בזמן עשינו זאת מספר פעמים בצורה של טיול מאורגן. מה שגורם לנו להתחרפנויות לא מתוכננות ולא מאורגנות. מצד שני, קשה לקחת אמצעי תחבורה כזה או אחר ולנסות לטייל באופן עצמאי וכך לחוות חוויות פחות מזויפות. למה בכלל לעשות את זה אתם שואלים? התשובה המיידית שלי לשאלה כזאת שאם אתם שואלים שאלה כזאת, אז אל תנסו את זה. התשובה השנייה: זה "אתר התיירות" הכי מוצלח של כל מקום. האפשרות לגעת, להריח, להרגיש, לטעום בצורה בלתי אמצעית וספונטית מעניקה זכרונות וחוויות שמתעלות על כל נוף יפה או אתר תיירות מרשים ככל שיהיה.
בויאטנם יש בעיה, הכבישים לא טובים ולשכור רכב פחות בא בחשבון. גם תפיסה של טרמפים לא מקובלת ובין כה וכה האופציה הזאת דלה שכן אין הרבה מכוניות בויאטנם. אם כי בעית התחבורה אינה המרכזית, אלא השפה. הרי רוב הויאטנמים אינם יודעים אנגלית ואין ממש סיכוי ללמוד ויאטנמית, אלא אם ברשותכם שנה פנויה ללמוד את השפה. זה מקשה מאוד על הסתובבות עצמאית במקומות שאינם מתוירים, כי חלק מהעניין הוא לדבר עם המקומיים ולהבין לאן כדאי לנסוע, איפה אפשר לישון/לאכול וכדומה.
בויאטנם יש פטנט הקוראים אותו איזי ריידר1, בו מרכיבים אותך מדריכים מקומיים, דוברי אנגלית, על המושב האחורי של האופנוע שלהם ולוקחים אותך לסיבוב בויאטנם. ניתן לעשות טיול של יום או אפילו טיול של שבוע, תלוי בזמן ובממון העומד לרשותכם. כך, פותרים שתי בעיות במכה אחת, גם את בעיית התחבורה וההתמצאות וגם את בעיית השפה. בפועל זה נראה כך:
בדאלאת הסתובבנו קצת בחיפושים אחרי מדריכים כאלה. כולם כמובן מתגאים שהם ה- easy rider המקוריים. אנחנו הלכנו בעקבות האינסטינקטים שלנו ולא התאכזבנו. המדריכים לא היו צעירים, ולאחד מהם היה סיפור חיים מרתק2, שמו מר יאנג והוא לחם לצד האמריקאים במלחמה. טוב נו, הוא היה טכנאי מטוסים, שזה סוג של ג'ובניק בסופו של יום. לדאבונו של מר יאנג, הוא בחר בצד המפסיד, ולאחר המלחמה הוא נשלח לחצי שנה לכלא למשהו בסגנון "חינוך מחדש". לדבריו, הוא יצא בזול, כי הטייסים והמפקדים נשלחו לשנים ארוכות בהרבה לכלא. אך כאן לא תמו צרותיו, כי לאחר שהשתחרר מהמאסר, כל הדלתות היו נעולות בפניו, ולא יכל למצוא עבודה או ללמוד. לכן מצא עצמו בתור נווד, הנוסע ברחבי המדינה מעבודה מזדמנת אחת לשניה, כדי שיוכל לכלכל את משפחתו. כך הוא זכה להכיר את הארץ המדהימה הזאת על ברויה. הוא ויתר גם על האפשרות להגר מויאטנם כי לא היו בידיו האמצעים, מתברר, שהאמריקאים סייעו לחיילי הדרום המובסים להגר לארה"ב, אך רק בתנאי שריצו מאסר של שלוש שנים או יותר, לכו תבינו. אולם המזל האיר לידידנו פנים בשנת 1991, עת נפילת מסך הברזל. אז השערים לויאטנם נפתחו, התיירים החלו להגיע, ואותם תיירים חיפשו מדריכים דוברי אנגלית והפלא ופלא אותם אלה ששירתו לצד האמריקאים דוברים את השפה! במקביל השלטון פחות הגביל את אפשרויות התעסוקה שלו ושל דומיו (הזמן עושה את שלו) והשאר היסטוריה. יאנג הוא בן העיר דאלאת, וציין בערגה את הזמן בו התמרקה והתקשתה העיר לכבוד הגעתו של אישיות מאוד חשובה ורמת מעלה- המצביא הישראלי הדגול משה דיין! כמה הזוי ומוזר לשבת בשנת 2015 באזור הררי מלבלב לקולות פכפוך מים של מפל סמוך, ולשמוע ממקומי על מנהיג ישראלי שהותיר עליו רושם בעודו נער.
אנסה לתאר בקטעים הקרובים חלק מהחוויות שאגרנו במהלך שלושת הימים בהם רכבנו על אופנועים באזור הכפרי של דרום ויאטנם. אם כי זהו רק הד קלוש לחוויה עצמה. דבר אינו משתווה לישיבה על גבי אופנוע במרחבים הפתוחים, בין הצלילים, הריחות והמהמורות שסביב. אלו נופים מרהיבים, מטעי קפה, מטעי תה, מבשלת יין אורז, איש המחסן אפרוחים לצד הדרך, מקדשים, מפלים, מפעל לייצור בדי משי, מפעל ביתי לתופים, מפעל ביתי לאטריות אורז, חקלאות בכל פינה, המון אורז, מפעל לקטורת, מפעל ביתי לייצור כסאות מבמבוק. בקיצור מומלץ!
החלק הטכני
בדאלאת הסתובבנו קצת בחיפושים אחרי מדריכים כאלה. כולם כמובן מתגאים שהם ה- easy rider המקוריים. אנחנו הלכנו בעקבות האינסטינקטים שלנו ולא התאכזבנו. המדריכים לא היו צעירים, ולאחד מהם היה סיפור חיים מרתק2, שמו מר יאנג והוא לחם לצד האמריקאים במלחמה. טוב נו, הוא היה טכנאי מטוסים, שזה סוג של ג'ובניק בסופו של יום. לדאבונו של מר יאנג, הוא בחר בצד המפסיד, ולאחר המלחמה הוא נשלח לחצי שנה לכלא למשהו בסגנון "חינוך מחדש". לדבריו, הוא יצא בזול, כי הטייסים והמפקדים נשלחו לשנים ארוכות בהרבה לכלא. אך כאן לא תמו צרותיו, כי לאחר שהשתחרר מהמאסר, כל הדלתות היו נעולות בפניו, ולא יכל למצוא עבודה או ללמוד. לכן מצא עצמו בתור נווד, הנוסע ברחבי המדינה מעבודה מזדמנת אחת לשניה, כדי שיוכל לכלכל את משפחתו. כך הוא זכה להכיר את הארץ המדהימה הזאת על ברויה. הוא ויתר גם על האפשרות להגר מויאטנם כי לא היו בידיו האמצעים, מתברר, שהאמריקאים סייעו לחיילי הדרום המובסים להגר לארה"ב, אך רק בתנאי שריצו מאסר של שלוש שנים או יותר, לכו תבינו. אולם המזל האיר לידידנו פנים בשנת 1991, עת נפילת מסך הברזל. אז השערים לויאטנם נפתחו, התיירים החלו להגיע, ואותם תיירים חיפשו מדריכים דוברי אנגלית והפלא ופלא אותם אלה ששירתו לצד האמריקאים דוברים את השפה! במקביל השלטון פחות הגביל את אפשרויות התעסוקה שלו ושל דומיו (הזמן עושה את שלו) והשאר היסטוריה. יאנג הוא בן העיר דאלאת, וציין בערגה את הזמן בו התמרקה והתקשתה העיר לכבוד הגעתו של אישיות מאוד חשובה ורמת מעלה- המצביא הישראלי הדגול משה דיין! כמה הזוי ומוזר לשבת בשנת 2015 באזור הררי מלבלב לקולות פכפוך מים של מפל סמוך, ולשמוע ממקומי על מנהיג ישראלי שהותיר עליו רושם בעודו נער.
אנסה לתאר בקטעים הקרובים חלק מהחוויות שאגרנו במהלך שלושת הימים בהם רכבנו על אופנועים באזור הכפרי של דרום ויאטנם. אם כי זהו רק הד קלוש לחוויה עצמה. דבר אינו משתווה לישיבה על גבי אופנוע במרחבים הפתוחים, בין הצלילים, הריחות והמהמורות שסביב. אלו נופים מרהיבים, מטעי קפה, מטעי תה, מבשלת יין אורז, איש המחסן אפרוחים לצד הדרך, מקדשים, מפלים, מפעל לייצור בדי משי, מפעל ביתי לתופים, מפעל ביתי לאטריות אורז, חקלאות בכל פינה, המון אורז, מפעל לקטורת, מפעל ביתי לייצור כסאות מבמבוק. בקיצור מומלץ!
החלק הטכני
| מה? | כמה? | איך? |
|---|---|---|
| תחבורה + לינה + הדרכה | לאדם, ליום: 70$ | החיסרון היחידי שיש ל-easy rider הוא המחיר. ככה שאם מתכננים לעשות דבר כזה צריך לקחת את זה בחשבון. אנחנו מאמינים שעם עוד קצת מיקוח אפשר להוריד את המחיר ב-5$ ליום, לא יותר. בנוסף, המחיר כולל את כל העלויות מלבד מזון, אבל המסעדות שאוכלים בהן כל כך זולות שזה בכלל לא פקטור. או דבר חשוב הוא ללכת למדריכים רציניים שיש עליהם המלצות, אחרת אפשר ממש ליפול. |
1 על שם סרט מפורסם משנת 1969, המתאר זוג נוודים הנוסעים על גבי אופנועים כבדים ברחבי ארצות הברית. אחרי שחזרנו לארץ צפיתי בו, אני מבין מדוע בעת שיצא עשה רעש גדול, אולם היום הוא כבר מיושן ולא רלוונטי בעיני.↩
