דאלאת ניצבת נישאה על פסגת הרים מוריקים ולכן זכתה בפינו לכינוי "דאלאת אל כרמל". העיר זוכה לשילוב מנצח: מצד אחד היא מספיק מפותחת תיירותית כך שתהיה נגישה למי שרוצה להגיע ולהסתובב בה עצמאית, אולם מצד שני לא מספיק מושכת כך שתהווה אתר חובה, ולכן לא לגמרי התמסחרה.
בשביל מה לנסוע לעיר? שתי אפשרויות, או שאתם חובבי ספורט אקסטרים אשר מצוי בסביבתה למכביר, או שאתם מעוניינים לטייל באזורים הכפריים של ויאטנם, ודאלאת נחשבת מיקום מצוין לצאת ממנו לשם כך (אם כי ישנן אפשרויות נוספות). מי שמעוניין, יכול להגיע לעיר עצמה לשם שוטטות בה בלבד. בין אם זה סביב האגם החביב, בו שטות סירות בצורת ברבור וסביבו סוסים רתומים לכרכרות המאוכלסות זוגות ויאטנמים בירח דבש, או באזור השוק הסואן אשר האווירה בו אוטנטית ושונה מהשווקים האחרים בהם הסתובבנו בערים אחרות ביאטנם. בדאלאת יש גם ריכוז בלתי רגיל של בתי קפה, מאחר והעיר תפסה לעצמה מיתוג של עיר רומנטית ויעד פופולרי עבור זוגות ויאטנמים בירח דבש. ואיכשהו, המון בתי קפה מסתדרים עם הקונספט. ייתכן וזה נדמה לכם כעניין של מה בכך, אך האמינו לי, אחרי כמה שבועות בויאטנם תבינו עד כמה זה יוצא דופן.
נאמר לנו כי בעת מלחמת ויאטנם, העיר הייתה מהמקומות הבודדים שהמלחמה בקושי הגיע אליהם. "הבועה הדאלאתית" אני יכול לדמיין את תושבי ויאטנם מוכי המלחמה אומרים במרירות, מזלזלים וכועסים על הדאלתים היושבים להם עם ההרים שלהם ומזג האוויר הקריר בעוד הם מופצצים ומזיעים. בכלל, מעניין עד כמה היו אז הויכוחים בויאטנם דומים לויכוחים אצלנו. האם היו שם כאלה שצידדו בפירוד הצפון והדרום בשביל להפסיק עם הלחימה? או אולי כולם היו בגישות הכל או כלום? אצלנו, ישנם שני קטבים לראיית הסכסוך עם העם הפלסטיני: קוטב אחד דוגל ב"חלוקת הארץ" כפתרון וחלק שני ב-"ארץ ישראל השלמה". וכל צד אחד רואה את הצד השני כמו שראו הצפון את הדרום באותה תקופת מלחמה בויאטנם. וככל שהשנים נוקפות הצד השני בויכוח, וזה לא משנה מהי דעתו, "מושחר" יותר ויותר כ"קיצוני", "בוגד" או "הזוי".
זה מביא אותי למחשבה שמטרידה אותי זמן מה על משפט שלמה. במשפט שלמה1, היה צריך שלמה המסכן לקבוע מיהי אימו האמיתית של תינוק אשר זה עתה נולד. בסופו של דבר, אמו האמיתית של הרך הנולד נקבעה בתור זו שמיאנה לבתרו לשני חלקים זהים. ישנם אלה שיקפצו ויאמרו שאלה שמסכימים לחלוקת הארץ אינם
"הורי" הארץ המקוריים.
המדינה אינה ילד ודגל אינו תינוק. "בעלותה" של האם על בנה נקבעת מעצם עוצמת אהבתה לבנה, שהינו בשר ודם בעוד שמדינה היא מושג, סמל. בעיני, אהבה שמושאה אינו אדם אחר אינה ראויה להיקרא אהבה. אהבה לסמלים, דגלים, "עמים" ורעיונות אינה דבר זולת עבודת אלילים בגלגול מודרני ("דיסכותל", מיצה זאת לייבוביץ' במילה בודדת). לדעתי, הדרך הנכונה בה ניתן להכריע את השאלה האם להסכים או לא להסכים לחלוקת הארץ צריכה להיות על פי שיקולים רציונליים ולוגיים שתכליתם למנוע ביתור ילדים (וכן, עדיף ילדים משני צידי המתרס!). ואין זו שאלה של ימין ושמאל אלא שאלה של משיחיות. באופן אישי, אני סבור שלעיתים עדיפה חלוקת הארץ על פני חציית ילדים. אולם כיום גובר הקול בעמי הגורס שחציית הארץ לא תשיג זאת ואף יתרה מכך, תשיג בדיוק את
ההפך. מאחר ויסוד המחשבה כאן הוא דאגה כנה לבטחון הילד העומד בגרעין משפט שלמה, שומה עליי לנסות להבין את השיקולים והנימוקים המובילים להתנגדותם לחלוקת הארץ, כי ייתכן שאני הוא הטועה ואני הוא המסוכן. לעומת זאת, במשיחיים יש להאבק כמו באחרון האויבים (וכן, משיחיים משני צידי המתרס!), יחדיו, הימין והשמאל, כי כולנו הורים לילדים.
ייתכן והטקסט הזה היה מיותר ומוגזם בבלוג שמטרתו לתאר בקלילות את ויאטנם. אך קשה לי לוותר עליו בשל התסכול העצום שאני חש. תסכול הנובע לא מאותם קיצוניים משיחיים, אלא מאותם המוני מתונים, מימין ומשמאל, הנוהרים כצאן לטבח (או ליתר דיוק כזאבים לטבוח) במקלדות נוטפות ערס אחר אחיהם החושבים באופן שונה מהם, שקיצונים ואינטרסנטים השחירו כגיס חמישי.
החלק הטכני
החלק הטכני
| מה? | כמה? | איך? |
|---|---|---|
| לינה | לחדר זוגי, ללילה: 11$ | הוסטל מדהים, בשם Ken's House, המנוהל על ידי משפחה מקסימה ולבבית ברמות שקשה לתאר. ציינו בהזמנה באינטרנט שאנחנו בירח דבש וכתוצאה מכך חיכה לנו חדר מקושט בבלונים, פרחים ושלל ברכות באנגלית משובשבת הודות ל-google translate. אף יותר מרגש היה האופן בו חיכו כל בני המשפחה מחוץ לחדר כדי לראות את התגובה שלנו. מדהים שהמקום הכי צנוע ופשוט היה זה שהשאיר בנו הכי חותם. החדרים עצמם פשוטים, אך נקיים ומסודרים. כמו כן, כל מי שמגיע מקבל מייד שייק פירות מרענן וספרינג רולז טריים ומעולים! זה יכול להיות ממש מעולה אם בדיוק סיימתם נסיעת אוטובוס ארוכה. |
