מלחמת ויאטנם הסתיימה לפי כארבעים שנה. מי שהיום כבן עשרים, נולד למדינה שכבר עשרים שנה מצויה בשלום. נערים ונערות כבני 14 נולדו כבר אחרי נפילת מסך הברזל. כאשר מסתובבים בסייגון ניתן לראות בני נוער "מערביים" לגמרי הצורכים הרבה מוצרי תרבות המערב, אפילו ניתן לראות חלקים מהם עוטים את דגל ארה"ב עצמו, אותה מדינה שהייתה אויבת לחלקם.
המתיחות בין הצפון לדרום דועכת ככל שהזמן מתקדם והדבר מביא אותי לחשוב על בני דורי, משני צידי המתרס, זה הישראלי וזה הפלסטיני אשר נולדו למציאות בה כל מה שאנו מכירים מהצד השני זה טרור/כיבוש/גירוש (מחקו את המיותר) וחושב לעצמי שלמרות שהכל נראה כעת אבוד וחסר תקווה, יש טעם לפעול למען תיקון המציאות המלחמית המעוותת, כי יגיע היום בו יוולד דור שיכיר רק את אותה מציאות מתוקנת, והוא כבר לא יישמור טינה.
