כאשר אתה מוציא מהפה משפט כמו "אם את צריכה משהו, פשוט תבעטי לי בראש" אתה מבין שאתה חווה נסיעת אוטובוס הזויה במיוחד.
אודות ה- Sleeping Bus הידוע לשמצה שמענו רבות, אולם החלטנו בכל זאת לעשות במהלך הטיול נסיעת אוטובוס אחת כזאת. מיותר לציין שזו הייתה גם הנסיעה האחרונה. איך לסכם את העניין? הם פשוט שכחו את ה'לא', שם אשר הולם יותר את הנסיעה הוא No Sleeping Bus.
מדובר באוטובוס גבוה אשר מבחוץ נראה כמו אוטובוס קומתיים רגיל. אולם מה שהוכנס אליו אלו מיטות קומותיים! קצת כמו "אוטונוס הקסמים" מהארי פוטר, אלא שבדיוק כאן נגמר הדימיון ועל קסמים אפשר רק לחלום. בשביל להתחיל להבין כמה הרעיון של מיטות קומותיים באוטובוס הוא גרוע, יש להבין את מצב התשתיות הזוועתי בויאטנם: מהמורות ובורות הם מחזה שכיח, מה שמביא לכך שהמהירות הממוצעת היא 50 קמ"ש. כאשר נוסעים ב- No Sleeping Bus, בנוסף לטלטלות הרגילות אותן חווה האוטובוס, ישנן טלטלות משניות אותן חווה מיטת הקומותיים המפוארת. אני אומר מפוארת, אבל זה רק בתנאי שאתה ויאטנמי בגובה מטר וחצי. בקצה "המיטה" ישנם שני שרוולים, אליהם נכנסו בקושי כפות רגליי, כך שנוצר מצב שרגליי היו מכופפות באופן רציף בנסיעה שמשכה כ 12 שעות (זו הייתה נסיעה בין הוי-אן לנה טרנג, מרחק של למעלה מ-600 ק"מ, מה שאמור לקחת 6 שעות עם כבישים נורמליים). הוסיפו לכך את העובדה שהמיטות מסודרות בטור עורפי, כך שהדרך היחידה ליצור קשר עם שותפך לנסיעה הוא בעזרת בעיטות קלות בראש (במידה והוא לפניך כמובן).
אם כי תיאור התענוג רק מתחיל כאן. מידי חצי שעה האוטובוס עצר על מנת להוריד שקים או להעמיס שקים. מה הם פראיירים? הרי מדובר באוטובוס ומשאית תובלה! מלאכת העמסת ופריקת השקים אינה פשוטה כלל, לכן הסדרן (וסבל) האוטובוס בחר לעצור את עבודתו לטובת הפסקת סיגריה. שני מטר לידי, בתוך האוטובוס, תוך כדי נסיעה כאשר כל החלונות סגורים, כי אי אפשר חס וחלילה לתת למזגן שהקפיא לנו את הנשמה לברוח החוצה. באמת שחשבתי שלא יכול להיות גרוע יותר, ואז נהיה גרוע יותר. טלוויזיה תמימה למראה ניצבה בחזית האוטובוס, בדממה מושחרת ומבורכת, אולם אז, במהלך שזרע בליבי פאניקה, אימה וזרא, הדליק אותה הסדרן המעשן ותפריט מוזיקה הבציע על גבי המסך. עד מהרה צלילי ירדנה ארזי הויאטנמית מילאו את חלל אוטובוס הקסמים. כך זה היה. במשך כל הנסיעה. לשאלתכם, התשובה היא לא, לא הצלחנו לישון.
והכי מרגיז? לא היינו התיירים היחידים באוטובוס, אך כן היינו התיירים היחידים שלא הצליחו לישון. במיוחד צרוב במוחי פרצופה של אירופאית בהירת שיער שהייתה שרועה במשך כל הנסיעה בשלווה ובשינה עריבה. לא זכור לי שחוויתי בעצמי שינה כזאת, אי פעם. קשה למצוא מילים שיכולות לתאר את תחושת העליבות העצמית שזה גרם לי. אני לא תופס את עצמי כמפונק, אך מתברר שאני כזה.
היו מספר מחזות מרתקים שנגלו מחלון האוטובוס, אשר באותו זמן היינו במצב כה קשה עד שבקושי היו לנו כוחות להעריכם. ראשית היו אלה הכפרים על בתיהם הפשוטים שחשפו טפח מהחיים האותנטיים בויאטנם, אשר בתור תייר פחות מזדמן לחוות בצורה בלתי אמצעית. ספסציפית, בנקודות הזמן בה נסענו התקיים פסטיבל Mid-Autumn (אמצע הסתיו) בו נהוג שחבורות ילדים מחופשות בתלבושות דרקונים ולצלילי תופים אוספות תרומות מהעוברים ושבים. הדבר עוצר את כל התנועה בכפר (וגם את האוטובוס שלנו, באותם רגעים עניין לי ת'תחת הדרקון שלהם). או למשל איכרים שעטו לראשם פנסי ראש והילכו בשדות האורז בחשיכה. מה הם חיפשו שם? כנראה שלעולם לא אדע.
השיא נרשם בשעה שהגענו ליעד הסופי של הנסיעה, נה טרנג (Nha trang), סביב השעה חמש בבוקר. הגענו בזמן הזריחה לעיר החוף הגדולה, והמחזה היה מרהיב. לא בשל חוף הים שהוא יפה מאוד, אלא בשל מאות, אם לא אלפי האנשים שנמצאו בחוף. דמיינו את חוף גורדון הומה אנשים- אך בשעה חמש בבוקר! וכולם עסוקים בפעילות גופנית, החל מהליכה או שחייה ועד טאי צ'י ובדמינגטון. עכשיו ברור לנו מדוע הם נוהגים לאכול מרק עם בשר לארוחת בוקר, אחרי שמוציאים כל כך הרבה אנרגיה בשעה כה מוקדמת... זה היה מחזה מרהיב ובלתי צפוי. לא אגזים ואומר שזה היה שווה את כל הסבל שקדם לו, אך לפחות זה היה פיצוי סביר.
החלק הטכני
| מה? | כמה? | איך? |
|---|---|---|
| תחבורה | לכרטיס: 15$ | זו העלות לנסיעה ב-Sleeping Bus לנה טרנג ולאחר מכן נסיעה משם לדאלאת. |
