אופטימיות

מלחמת ויאטנם הסתיימה לפי כארבעים שנה. מי שהיום כבן עשרים, נולד למדינה שכבר עשרים שנה מצויה בשלום. נערים ונערות כבני 14 נולדו כבר אחרי נפילת מסך הברזל. כאשר מסתובבים בסייגון ניתן לראות בני נוער "מערביים" לגמרי הצורכים הרבה מוצרי תרבות המערב, אפילו ניתן לראות חלקים מהם עוטים את דגל ארה"ב עצמו, אותה מדינה שהייתה אויבת לחלקם.

המתיחות בין הצפון לדרום דועכת ככל שהזמן מתקדם והדבר מביא אותי לחשוב על בני דורי, משני צידי המתרס, זה הישראלי וזה הפלסטיני אשר נולדו למציאות בה כל מה שאנו מכירים מהצד השני זה טרור/כיבוש/גירוש (מחקו את המיותר) וחושב לעצמי שלמרות שהכל נראה כעת אבוד וחסר תקווה, יש טעם לפעול למען תיקון המציאות המלחמית המעוותת, כי יגיע היום בו יוולד דור שיכיר רק את אותה מציאות מתוקנת, והוא כבר לא יישמור טינה.

הו צ'י מין (סייגון)

לסייגון הגענו רכובים באופנועים כבדים. יענו בסטייל. בפועל: לא סטייל ולא בטיח. נסיעה באופנוע כבד בכבישי עיר העמוסים בטוסטוסים בכמות לא שפויה ולא דומה לשום דבר אחר שראינו בויאטנם, היא סיוט שאין כמותו. הנהגים המסכנים תמרנו עם כליהם הכבדים ומהגושמים בין מאות אופנועים קלים שחצו את נתיב נסיעתנו שתי וערב, השכם וערב ובחוצפה שלא תבייש אף נהג ישראלי ממוצע. את הנסיעה הסיוטית קינחנו בהוסטל מאכזב (עליו נפרט בחלק הטכני).

העיר נקראת באופן רשמי הו צ'י מין סיטי (Ho Chi Minh City ), אולם בשונה מגיאורגיה (גרוזיה) או מומבאי (בומביי) ששמן שונה בתחילה על ידי כובש כלשהו (רוסים, בריטים) ואז שונה בשנית ע"י המדינות שזכו בעצמאות, כאן הסיפור שונה. לכן זה לא יעליב אף אחד אם תכנה את העיר סייגון (חייבים להודות שזה שם יותר קליט). הסיבה לשינוי השם הוא שמנהיגם הדגול נולד וגדל בסייגון, אך נפטר טרם הסתיימה המלחמה וכך לא זכה לשוב אליה. לכן החליטו לשנות את שם העיר על מנת להעניק לו כבוד. ואני חושב, מזל שלמדינה שלנו אף אחד לא קרא בטעות 'הארץ של משה'.

העיר שווה שהות של יומיים שלושה. ישנו אזור התרמילאים, שהוא מאוד מבולגן ותוסס, במיוחד בלילה. יש שם גם אוכל מערבי למכביר, ושוק תיירים די מציק. עבור מי שכבר מטייל מספר שבועות במזרח, סייגון יכולה להיות שינוי מרענן של מערביות. אולם מי שנוחת שם לדעתי יעריך אותה פחות.

שוטטות בשכונה הקרובה יחסית לאזור התרמילאים, מעניינת בעיקר בשל המקומיים. אשר נראים מערביים לחלוטין, דבר הבא לידי ביטוי בעיקר בלבוש ובטכנולוגיה בה הם משתמשים. עושים רושם שישנה שכבת אליטה דקיקה המתרכזת בסייגון.

מהעיר ניתן לצאת לסיורים בדלתא של המקונג. מאחר ואנו כבר שבענו מטיולים מאורגנים ולא היה לנו זמן להגיע לשם בצורה עצמאית, החלטנו לוותר. אך אומרים שהדבר מומלץ. וזהו, נקנח בקצת פרופוגנדה קומוניסטית על רקע גורדי שחקים:

החלק הטכני

מה?	כמה?	איך?
לינה	לחדר זוגי, ללילה: 20$	שם ההוסטל: Saigon Inn. המקום לא מומלץ. בלשון המעטה. ראשית, המיקום. אמנם הוא מאוד קרוב למרכז האיזור התיירותי, אך הוא בתוך סמטה סבוכה ומאוד לא נעימה, במיוחד אם זהו המקום הראשון בו אתם נוחתים בויאטנם. בנוסף, בחדר שקיבלנו המזגן לא עבד, הדלת של השירותים כל הזמן נתקעה ורק אחרי ויכוח ותחנונים הסכימו להחליף לנו חדר. מיותר לציין שהחלפנו מלון לאחר מכן.
לינה	לחדר זוגי, ללילה: 30$	מדהים מה שעשרה דולרים יכולים לעשות. שם המלון: Saigon Europe. מלון ברמה גבוהה, מודרני, נקי ומסודר. החדרים אמנם קצת קטנים אבל מדובר ברשת של כמה מלונות באזור מה שמקנה כניסה בחינם לבריכה של מלון שנמצא רחוב אחד ליד.

קשיו דמים

ככל הידוע לי, כמעט בכל תרבות או דת ישנם חוקים, כללים או נורמות הבאים להסדיר ולנהל את האופן בו אנו אוכלים. מבלי לפנות לדיון הבלתי נגמר העוסק בהאם נכון או לא נכון לאכול דבר מה, יש לדעתי להעריך מאוד את עצם המחשבה לפיה למעשה הקיומי ביותר שלנו, האכילה, יש השלכות מוסריות. עצם הרצון להיות מוסריים, קרי להימנע מעשיית רע (גם כאן, מבלי להיכנס לשאלה מהו רוע?) היא שמייחדת אותנו כבני אדם. בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה מתמדת של הפופולריות של הצמחונות ואף הטבעונות. זהו עוד נדבך במסכת של ניסיונות להטוות כללים בנוגע לבחירת מאכלינו כך שנהיה מוסריים יותר.

וכאן אני פוגש את ויאטנם. בשיאה של רכיבת אופנועים מפרכת בדרך לא סלולה המתפתלת ומתנחשת בין יערות סבוכים, נהרות בוציים, שדות ומטעים רבים, עצרנו לצד קיוסק קטן ומבנה פח לא גדול. המדריך סימן לנו על מספר פירות חומים ומבריקים שהיו זרים לנו.

"אגוזי קשיו" ציין יאנג המדריך. כמובן שהבענו פליאה, כי יש לנו בארץ מלא קשיו וזה ממש לא נראה כך! הוא סימן לנו לבוא אחריו, אל תוך אותו מבנה פח רעוע. שורות שורות של שולחנות צרים סודרו בתוכו וצוידו במכשירי פלדה זרים ומוזרים, לצד השולחנות היו ישובות נשים ונערות שעבדו בדממה, מבלי לדבר, ועשו דבר אחד בלבד- לקלף אגוזי אשיו. אחד אחד. "תצלמו" עודד אותנו המדריך. אך קשה שלא לחוש אי נוחות גדולה אל מול מחזה כזה. לא מדובר בחקלאים פשוטים המרוויחים את לחמם בהוגנות, הגינות והגיוניות. מדובר בפועלות פשוטות המבצעות עבודה סיזיפית וקשה, ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהן לא מרוויחות שכר גדול במיוחד בתמורה לעבודתן.

מחיפוש קצר בגוגל למדתי שיש מושג כזה, Blood Cashews¹, שהושאל מהמושג "יהלומי דמים" שנכרים תוך ניצול בני אדם באפריקה. מתברר, שעקב גידול עצום בביקוש לאגוזי קשיו בעולם המערבי הוקמו, בעיקר בויאטנם, "סדנאות יזע" של קילוף קשיו, בדומה לאופן בו מייצרים במזרח בגדים, נעליים ומה לא. הדבר אינו תם בקילוף הראשוני של האגוז, מתברר שאחרי קילוף קליפה אחת יש לקלות את האגוזים. בקלייה זו יוצא שמן ארומטי רעיל, כך שעדיין יש לקלף שכבה נוספת. במקרים רבים מעסיקים את העובדים באותם מפעלים ללא כפפות מתאימות דבר שגרם להרעלה במספר מקרים.

והקשר לצמחונות? ובכן, האם אותו צמחוני שאוכל בחדווה אגוזי קשיו יודע שהוא נותן יד לפגיעה קשה בזכויות היסוד של בני אדם²? לעיתים רבות אנחנו חושבים שאנחנו עושים מעשה מוסרי, אך משום שאנחנו חיים בעידן גלובלי, כמעט בכל צעד שאנו עושים יש פוטנציאל בפגיעה בבני אדם אחרים, בעלי חיים או איכות הסביבה. אני לא טוען שצמחונות או טבעונות היא מוגזמת או מוטעית. להיפך, אני סבור שהניסיון להפוך לחברה מוסרית יותר על ידי הימנעות מאכילת דברים מסוימים היא נפלאה ומעוררת הערכה. אך הבעיה היא שבעידן הגלובלי, כל פעולה שאנו עושים, ולו הפעוטה ביותר, עשויה להשפיע מאוד גם בצדו השני של הגלובוס. האם משמעות הדבר שעלינו להרים ידיים? לפרוק כל עול כי הבעיה מורכבת מידי? או שאולי עלינו "לשאת בנטל" ולברר לעומק את קורות חייו של כל גרגר אותו נכניס לפינו?

במקרים רבים, כאשר אני נתקל בשתי גישות קיצון כפתרון לבעיה מסוימת, אני נוטה לכיוון האמצע. אם כי כאן נראה שכל פתרון הוא גרוע ביותר. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לשמוח שלא נולדתי לתוך סדנת יזע שכזו ולהוקיר על כל מה שיש לי.

על מי אני עובד? "צר עולמי כעולם נמלה", בפעם הבאה שאיזו משהו לא יעבוד לי במחשב או שייגמר החלב כשיתחשק לי קפה אני אתמודד עם זה כאילו לכל הפחות השקו אותי בשרף קשיו.

כשיצאנו מאותו מבנה פח שלושה ילדים שיחקו בהתרגשות עם מטבע שמצאו. אין זה עניין של מה בכך, משום שבויאטנם אין מטבעות. כאשר 1000 דונג ויאטנמי שווה בערך שקל, אפשר להבין שאין טעם להנפיק מטבעות. מייד לכשראינו את זה, אצנו רצנו אל ארנקינו ושלפנו משם אוצר גלום של אגורות ארץ ישראליות מצויות. מה שזכה מייד למבטי תדהמה מצד הילדים, אך לא פחות מהוריהם שהגיעו לראות על מה המהומה. לכן, אם תצמאו עצמכם יום אחד במפעל קילוף קשיו אי שם בויאטנם ותראו אגורות ישראליות, תדעו שזה אנחנו!

---

1 http://content.time.com/time/world/article/0,8599,2092004,00.html^↩

2 אגב אגוזי קשיו אינם הדוגמא היחידה לכך, דוגמא חמורה יותר בהיקף השלכותיה היא הקינואה: http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1908836^↩

חקלאות

כשאנו פוסעים במסדרונות הסופרמרקט ובוחרים מבין המלפפונים, העגבניות או התפוחים, אנחנו מבינים במעורפל שהם לא תמיד היו שם. שהם "גדלו" אפשהו, שמישהו גידל אותם. והכל נכנס תחת מושג שנקרא "חקלאות". אחרי מספר ימים של טיול אופנועים בויאטנם, אני חושב שאני מתחיל להבין מהי חקלאות.
אני יכול לכתוב על אורז, מוצר צריכה בסיסי ומרכזי גם במטבח שלנו, הישראלי. אני יכול לכתוב כמה עבודה קשה ומפרכת מושקעת בגידול, קצירה, הפרדה וקילופו של האורז. אולם אני מעדיף לתאר רגע אחר, עבורי היה מיוחד יותר.

מכשיר המשמש להפרדת אורז בויאטנם

בשלב מסוים החל לרדת גשם. בעוד אנו רכובים על אופנועים עטויים מעילי גשם וקסדות נוטפות בחר מדריכנו לעצור לצד הכביש ולשאול אותנו אם אנחנו יודעים היכן גדלים בוטנים. "באדמה" השבנו, והוא הופתע מהתשובה הנכונה, כי לרוב הוא רגיל לשמוע "על העצים". הוא הוביל אותנו לשדה סמוך בו עמלו על קטיף בוטנים והפרדתם מהשורש מספר חקלאים, צעירים, זקנים, מבוגרים, נשים וילדים. ושמחים. כה שמחים, מחייכים וצוחקים שזה ממש אבסורדי, בהתחשב בעובדה שהם ניצבים באדמה בוצית ומבצעים עבודת פרך. לי היה לא קל, ואני רק צפיתי. אם כי לא הייתה תחושה שאנו מבקרים ב"גן חיות" בו אתה מביט מבעד לסורגים מטאפוריים באנשים פשוטים, שזו דרך צבועה לומר מסכנים החיים חיים נחותים. לא. זו הייתה הצצה לחיים אחרים, לא של עוני ודלות אלא של פשטות אמיתית. עובדים, מגדלים, מוכרים וחיים.

לעומת זאת, את שראינו בהמשך הטיול לא היה קל לעכל.

דת ואמונה

רוב הויאטנמים הם נוצרים קתוליים או בודהיסטיים. נוצרים, כי יחד עם הצרפתים הגיעו המיסיונריים. מה שמעניין בהקשר זה הוא שניתן למצוא יותר נוצרים בדרום ויאטנם בהשוואה לצפון, מאחר ואלה נסו מפני הקומוניסטים שבזו לדת. והבודהיסטים? שם התמונה יותר מורכבת. ראשית, הדתות האסייאתיות עושות רושם שונות מאוד מהאופן בו אנו תופסים דת, אלה יותר אוסף של מסורות שהשתמרו במהלך הדורות. ייתכן וזו הסיבה שהקומוניזם יכל להסתדר עימן יותר בשלום. כיום, ברחבי ויאטנם ישנה עדות לשוני שחווה המדינה בנוגע ליחסה לדת. בצידי הדרכים ניתן לראות בתי קברות שונים, כאלה של נוצרים וכאלה של בודהיסטים, המופרדים זה מזה. אולם נאמר לנו שבשנים האחרונות כבר ישנם בתי קברות מעורבים ואף ישנם נישואים מעורבים. וכי הגבולות הישנים מיטשטשים. מעניין לגלות שדווקא במדינת עולם שלישית קומוניסטית ישנו פחות קיבעון מחשבתי מאשר אצלנו.

אני מעט התבלבלתי כאשר יאנג, המדריך שלנו סיפר שהוא בודהיסטי והסביר בתשובה לשאלתי כי הם נוהגים להתפלל לבודהה למען דברים טובים. אני קראתי על בודהיזם אחר, כזה שאינו דורש אמונה ופולחן לאל נשגב, אלא פילוסופיה ודרך חיים הגורסת כי דרכו של אדם לאושר תלויה בו עצמו ובמסע פנימי אל תוך נפשו שלו. מתברר שלקרוא על החמסין ולהזיע בחמסין אלו שני דברים שונים וכי המציאות מגוונת ומורכבת בהרבה מהתיאוריה.

זה מביא אותי להביא אל הכתב משהו שמטריד אותי זה זמן מה: אני תופס אמונה באופן שונה מאוד מאחרים. ליתר דיוק, אני סבור שישנו רובד חשוב לאמונה שקצת מתפספס, אך תחושתי היא שרוב הציבור אינו מסכים איתי, וזאת בשל שיר פופולרי בביצועו של אייל גולן. אני אסביר.

בעברית לאמונה יש מושג נרדף, "יראת שמיים", יענו פחד. כלומר, פחד מחרון אפו של אל כל יכול האוכף כללי מוסר שמיימיים ומעניש באופן אישי כל אדם החוטא מאותה דרך מוסרית נשגבת¹. במילים אחרות, אמונה היא המרה של הפחד מהחיים המבעיתים של בני תמותה בפחת מאל שמיימי ואל מותי. על כן, עקב סמיכות המושגים אמונה ופחד ביהדות, קשה לי שלא לתמוה על מילות השיר הפופלרי של אייל גולן, אשר לטובת מי שלא מכיר הולכות כך:

מי שמאמין לא מפחד

הרי מדובר בדבר והיפוכו. הווה אומר:

מי שמאמין לא מאמין

שזה דבר לא הגיוני לחלוטין, או לחילופין:

מי שמפחד לא מפחד

ייתכן ואני מפספס כאן משהו? אולי חבויה במשפט זה משמעות עמוקה בהרבה? אולי הכוונה היא שמי שחושב שהוא מאמין לא באמת מאמין? והאמונה האמיתית צריכה לבוא "ממעמקים", ממקום של צניעות וענווה וללא הכרזות וכרזות? כנראה שלא, שכן זה בדיוק מה שהשיר עושה.
או שאולי יש כאן מסר ניו אייג'י מתוחכם לפיו מי שמפחד לא באמת מפחד כי אין לנו ממה לפחד אלא מהפחד עצמו?
לצערי, הבלבול גובר עם המשכו של השיר:

מי שמאמין לא מפחד

את האמונה לאבד

שזה בעצם אומר:

מי שמאמין לא מאמין

את האמונה לאבד

או:

מי שמפחד לא מפחד

את הפחד לאבד

רגע, מה? אם אני מאמין, אני בעצם לא מאמין שאאבד את האמונה? זה די טריוואלי כי אני הרי מאמין... זה כמו לשיר שמי שיש לו סוס לבן לא חושב שיש לו סוס שחור. אותו טיעון תופס גם עם פחד אלא שדווקא מי שמפחד היה מעדיף לאבד את הפחד...

הבלבול אפוא יכול להיפתר אם נסכים שמילות השיר בעייתיות, בלשון המעטה, וכי למעשה אנו פונים לאמונה מתוך פחד, וזו הסיבה לסמיכות המושגים בשפה העיברית. האמונה מעניקה לנו כח להתמודד עם הפחד, וזהו דבר חיובי, כל עוד מבינים שאמונה היא כלי להתמודד עם הפחד ולא חיסון מפניו. שכן פחד אינו דבר רע, לעיתים הוא דווקא די מועיל (אם נפגוש בנמר מומלץ לברוח ולא להתפלל). הפחד הוא עוד נדבך באישיות של כל אחד מאיתנו וכל עוד אינו משתלט על כל חיינו, כפי שלעיתים האמונה עושה, אין לנו ממה לחשוש.

---

1 בהקשר זה ראוי לציין את אלברט איינשטיין, אשר אמנם האמין בקיומו של אל, אך לא אישי, אלא בתור מושג מופשט. לעיתים הוא מוצג בתור פסואדו טיעון למצדדים בקיומו של אל, כי "אפילו איינשטיין האמין באלוהים" אך במקום לשכנע הם בעיקר מוכיחים את בורותם, או אי הבנתם את רעיונותיו.^↩

Easy Rider

בשלב מסוים בטיול חשנו שאנחנו מטיילים בצורה שבלונית- מאתר תיירותי אחד למשנהו בצורה של סרט נע. יתרה מכך, מאחר והיינו קצרים בזמן עשינו זאת מספר פעמים בצורה של טיול מאורגן. מה שגורם לנו להתחרפנויות לא מתוכננות ולא מאורגנות. מצד שני, קשה לקחת אמצעי תחבורה כזה או אחר ולנסות לטייל באופן עצמאי וכך לחוות חוויות פחות מזויפות. למה בכלל לעשות את זה אתם שואלים? התשובה המיידית שלי לשאלה כזאת שאם אתם שואלים שאלה כזאת, אז אל תנסו את זה. התשובה השנייה: זה "אתר התיירות" הכי מוצלח של כל מקום. האפשרות לגעת, להריח, להרגיש, לטעום בצורה בלתי אמצעית וספונטית מעניקה זכרונות וחוויות שמתעלות על כל נוף יפה או אתר תיירות מרשים ככל שיהיה.

בויאטנם יש בעיה, הכבישים לא טובים ולשכור רכב פחות בא בחשבון. גם תפיסה של טרמפים לא מקובלת ובין כה וכה האופציה הזאת דלה שכן אין הרבה מכוניות בויאטנם. אם כי בעית התחבורה אינה המרכזית, אלא השפה. הרי רוב הויאטנמים אינם יודעים אנגלית ואין ממש סיכוי ללמוד ויאטנמית, אלא אם ברשותכם שנה פנויה ללמוד את השפה. זה מקשה מאוד על הסתובבות עצמאית במקומות שאינם מתוירים, כי חלק מהעניין הוא לדבר עם המקומיים ולהבין לאן כדאי לנסוע, איפה אפשר לישון/לאכול וכדומה.

בויאטנם יש פטנט הקוראים אותו איזי ריידר¹, בו מרכיבים אותך מדריכים מקומיים, דוברי אנגלית, על המושב האחורי של האופנוע שלהם ולוקחים אותך לסיבוב בויאטנם. ניתן לעשות טיול של יום או אפילו טיול של שבוע, תלוי בזמן ובממון העומד לרשותכם. כך, פותרים שתי בעיות במכה אחת, גם את בעיית התחבורה וההתמצאות וגם את בעיית השפה. בפועל זה נראה כך:

בדאלאת הסתובבנו קצת בחיפושים אחרי מדריכים כאלה. כולם כמובן מתגאים שהם ה- easy rider המקוריים. אנחנו הלכנו בעקבות האינסטינקטים שלנו ולא התאכזבנו. המדריכים לא היו צעירים, ולאחד מהם היה סיפור חיים מרתק², שמו מר יאנג והוא לחם לצד האמריקאים במלחמה. טוב נו, הוא היה טכנאי מטוסים, שזה סוג של ג'ובניק בסופו של יום. לדאבונו של מר יאנג, הוא בחר בצד המפסיד, ולאחר המלחמה הוא נשלח לחצי שנה לכלא למשהו בסגנון "חינוך מחדש". לדבריו, הוא יצא בזול, כי הטייסים והמפקדים נשלחו לשנים ארוכות בהרבה לכלא. אך כאן לא תמו צרותיו, כי לאחר שהשתחרר מהמאסר, כל הדלתות היו נעולות בפניו, ולא יכל למצוא עבודה או ללמוד. לכן מצא עצמו בתור נווד, הנוסע ברחבי המדינה מעבודה מזדמנת אחת לשניה, כדי שיוכל לכלכל את משפחתו. כך הוא זכה להכיר את הארץ המדהימה הזאת על ברויה. הוא ויתר גם על האפשרות להגר מויאטנם כי לא היו בידיו האמצעים, מתברר, שהאמריקאים סייעו לחיילי הדרום המובסים להגר לארה"ב, אך רק בתנאי שריצו מאסר של שלוש שנים או יותר, לכו תבינו. אולם המזל האיר לידידנו פנים בשנת 1991, עת נפילת מסך הברזל. אז השערים לויאטנם נפתחו, התיירים החלו להגיע, ואותם תיירים חיפשו מדריכים דוברי אנגלית והפלא ופלא אותם אלה ששירתו לצד האמריקאים דוברים את השפה! במקביל השלטון פחות הגביל את אפשרויות התעסוקה שלו ושל דומיו (הזמן עושה את שלו) והשאר היסטוריה. יאנג הוא בן העיר דאלאת, וציין בערגה את הזמן בו התמרקה והתקשתה העיר לכבוד הגעתו של אישיות מאוד חשובה ורמת מעלה- המצביא הישראלי הדגול משה דיין! כמה הזוי ומוזר לשבת בשנת 2015 באזור הררי מלבלב לקולות פכפוך מים של מפל סמוך, ולשמוע ממקומי על מנהיג ישראלי שהותיר עליו רושם בעודו נער.

אנסה לתאר בקטעים הקרובים חלק מהחוויות שאגרנו במהלך שלושת הימים בהם רכבנו על אופנועים באזור הכפרי של דרום ויאטנם. אם כי זהו רק הד קלוש לחוויה עצמה. דבר אינו משתווה לישיבה על גבי אופנוע במרחבים הפתוחים, בין הצלילים, הריחות והמהמורות שסביב. אלו נופים מרהיבים, מטעי קפה, מטעי תה, מבשלת יין אורז, איש המחסן אפרוחים לצד הדרך, מקדשים, מפלים, מפעל לייצור בדי משי, מפעל ביתי לתופים, מפעל ביתי לאטריות אורז, חקלאות בכל פינה, המון אורז, מפעל לקטורת, מפעל ביתי לייצור כסאות מבמבוק. בקיצור מומלץ!

החלק הטכני

מה?	כמה?	איך?
תחבורה + לינה + הדרכה	לאדם, ליום: 70$	החיסרון היחידי שיש ל-easy rider הוא המחיר. ככה שאם מתכננים לעשות דבר כזה צריך לקחת את זה בחשבון. אנחנו מאמינים שעם עוד קצת מיקוח אפשר להוריד את המחיר ב-5$ ליום, לא יותר. בנוסף, המחיר כולל את כל העלויות מלבד מזון, אבל המסעדות שאוכלים בהן כל כך זולות שזה בכלל לא פקטור. או דבר חשוב הוא ללכת למדריכים רציניים שיש עליהם המלצות, אחרת אפשר ממש ליפול.

---

1 על שם סרט מפורסם משנת 1969, המתאר זוג נוודים הנוסעים על גבי אופנועים כבדים ברחבי ארצות הברית. אחרי שחזרנו לארץ צפיתי בו, אני מבין מדוע בעת שיצא עשה רעש גדול, אולם היום הוא כבר מיושן ולא רלוונטי בעיני.^↩

2 אם כי יש לקחת את הסיפור בערבון מוגבל, שכן ייתכן והוא נופח ממטרות שיווקיות.^↩

דאלאת (Dalat)

דאלאת ניצבת נישאה על פסגת הרים מוריקים ולכן זכתה בפינו לכינוי "דאלאת אל כרמל". העיר זוכה לשילוב מנצח: מצד אחד היא מספיק מפותחת תיירותית כך שתהיה נגישה למי שרוצה להגיע ולהסתובב בה עצמאית, אולם מצד שני לא מספיק מושכת כך שתהווה אתר חובה, ולכן לא לגמרי התמסחרה.

בשביל מה לנסוע לעיר? שתי אפשרויות, או שאתם חובבי ספורט אקסטרים אשר מצוי בסביבתה למכביר, או שאתם מעוניינים לטייל באזורים הכפריים של ויאטנם, ודאלאת נחשבת מיקום מצוין לצאת ממנו לשם כך (אם כי ישנן אפשרויות נוספות). מי שמעוניין, יכול להגיע לעיר עצמה לשם שוטטות בה בלבד. בין אם זה סביב האגם החביב, בו שטות סירות בצורת ברבור וסביבו סוסים רתומים לכרכרות המאוכלסות זוגות ויאטנמים בירח דבש, או באזור השוק הסואן אשר האווירה בו אוטנטית ושונה מהשווקים האחרים בהם הסתובבנו בערים אחרות ביאטנם. בדאלאת יש גם ריכוז בלתי רגיל של בתי קפה, מאחר והעיר תפסה לעצמה מיתוג של עיר רומנטית ויעד פופולרי עבור זוגות ויאטנמים בירח דבש. ואיכשהו, המון בתי קפה מסתדרים עם הקונספט. ייתכן וזה נדמה לכם כעניין של מה בכך, אך האמינו לי, אחרי כמה שבועות בויאטנם תבינו עד כמה זה יוצא דופן.

נאמר לנו כי בעת מלחמת ויאטנם, העיר הייתה מהמקומות הבודדים שהמלחמה בקושי הגיע אליהם. "הבועה הדאלאתית" אני יכול לדמיין את תושבי ויאטנם מוכי המלחמה אומרים במרירות, מזלזלים וכועסים על הדאלתים היושבים להם עם ההרים שלהם ומזג האוויר הקריר בעוד הם מופצצים ומזיעים. בכלל, מעניין עד כמה היו אז הויכוחים בויאטנם דומים לויכוחים אצלנו. האם היו שם כאלה שצידדו בפירוד הצפון והדרום בשביל להפסיק עם הלחימה? או אולי כולם היו בגישות הכל או כלום? אצלנו, ישנם שני קטבים לראיית הסכסוך עם העם הפלסטיני: קוטב אחד דוגל ב"חלוקת הארץ" כפתרון וחלק שני ב-"ארץ ישראל השלמה". וכל צד אחד רואה את הצד השני כמו שראו הצפון את הדרום באותה תקופת מלחמה בויאטנם. וככל שהשנים נוקפות הצד השני בויכוח, וזה לא משנה מהי דעתו, "מושחר" יותר ויותר כ"קיצוני", "בוגד" או "הזוי".

זה מביא אותי למחשבה שמטרידה אותי זמן מה על משפט שלמה. במשפט שלמה¹, היה צריך שלמה המסכן לקבוע מיהי אימו האמיתית של תינוק אשר זה עתה נולד. בסופו של דבר, אמו האמיתית של הרך הנולד נקבעה בתור זו שמיאנה לבתרו לשני חלקים זהים. ישנם אלה שיקפצו ויאמרו שאלה שמסכימים לחלוקת הארץ אינם

"הורי" הארץ המקוריים.

המדינה אינה ילד ודגל אינו תינוק. "בעלותה" של האם על בנה נקבעת מעצם עוצמת אהבתה לבנה, שהינו בשר ודם בעוד שמדינה היא מושג, סמל. בעיני, אהבה שמושאה אינו אדם אחר אינה ראויה להיקרא אהבה. אהבה לסמלים, דגלים, "עמים" ורעיונות אינה דבר זולת עבודת אלילים בגלגול מודרני ("דיסכותל", מיצה זאת לייבוביץ' במילה בודדת). לדעתי, הדרך הנכונה בה ניתן להכריע את השאלה האם להסכים או לא להסכים לחלוקת הארץ צריכה להיות על פי שיקולים רציונליים ולוגיים שתכליתם למנוע ביתור ילדים (וכן, עדיף ילדים משני צידי המתרס!). ואין זו שאלה של ימין ושמאל אלא שאלה של משיחיות. באופן אישי, אני סבור שלעיתים עדיפה חלוקת הארץ על פני חציית ילדים. אולם כיום גובר הקול בעמי הגורס שחציית הארץ לא תשיג זאת ואף יתרה מכך, תשיג בדיוק את

ההפך. מאחר ויסוד המחשבה כאן הוא דאגה כנה לבטחון הילד העומד בגרעין משפט שלמה, שומה עליי לנסות להבין את השיקולים והנימוקים המובילים להתנגדותם לחלוקת הארץ, כי ייתכן שאני הוא הטועה ואני הוא המסוכן. לעומת זאת, במשיחיים יש להאבק כמו באחרון האויבים (וכן, משיחיים משני צידי המתרס!), יחדיו, הימין והשמאל, כי כולנו הורים לילדים.

ייתכן והטקסט הזה היה מיותר ומוגזם בבלוג שמטרתו לתאר בקלילות את ויאטנם. אך קשה לי לוותר עליו בשל התסכול העצום שאני חש. תסכול הנובע לא מאותם קיצוניים משיחיים, אלא מאותם המוני מתונים, מימין ומשמאל, הנוהרים כצאן לטבח (או ליתר דיוק כזאבים לטבוח) במקלדות נוטפות ערס אחר אחיהם החושבים באופן שונה מהם, שקיצונים ואינטרסנטים השחירו כגיס חמישי.

החלק הטכני

מה?	כמה?	איך?
לינה	לחדר זוגי, ללילה: 11$	הוסטל מדהים, בשם Ken's House, המנוהל על ידי משפחה מקסימה ולבבית ברמות שקשה לתאר. ציינו בהזמנה באינטרנט שאנחנו בירח דבש וכתוצאה מכך חיכה לנו חדר מקושט בבלונים, פרחים ושלל ברכות באנגלית משובשבת הודות ל-google translate. אף יותר מרגש היה האופן בו חיכו כל בני המשפחה מחוץ לחדר כדי לראות את התגובה שלנו. מדהים שהמקום הכי צנוע ופשוט היה זה שהשאיר בנו הכי חותם. החדרים עצמם פשוטים, אך נקיים ומסודרים. כמו כן, כל מי שמגיע מקבל מייד שייק פירות מרענן וספרינג רולז טריים ומעולים! זה יכול להיות ממש מעולה אם בדיוק סיימתם נסיעת אוטובוס ארוכה.

---

1 "לתיעוד" משעשע של משפט שלמה: ליחצו כאן.^↩

Sleeping Bus

כאשר אתה מוציא מהפה משפט כמו "אם את צריכה משהו, פשוט תבעטי לי בראש" אתה מבין שאתה חווה נסיעת אוטובוס הזויה במיוחד.

אודות ה- Sleeping Bus הידוע לשמצה שמענו רבות, אולם החלטנו בכל זאת לעשות במהלך הטיול נסיעת אוטובוס אחת כזאת. מיותר לציין שזו הייתה גם הנסיעה האחרונה. איך לסכם את העניין? הם פשוט שכחו את ה'לא', שם אשר הולם יותר את הנסיעה הוא No Sleeping Bus.

מדובר באוטובוס גבוה אשר מבחוץ נראה כמו אוטובוס קומתיים רגיל. אולם מה שהוכנס אליו אלו מיטות קומותיים! קצת כמו "אוטונוס הקסמים" מהארי פוטר, אלא שבדיוק כאן נגמר הדימיון ועל קסמים אפשר רק לחלום. בשביל להתחיל להבין כמה הרעיון של מיטות קומותיים באוטובוס הוא גרוע, יש להבין את מצב התשתיות הזוועתי בויאטנם: מהמורות ובורות הם מחזה שכיח, מה שמביא לכך שהמהירות הממוצעת היא 50 קמ"ש. כאשר נוסעים ב- No Sleeping Bus, בנוסף לטלטלות הרגילות אותן חווה האוטובוס, ישנן טלטלות משניות אותן חווה מיטת הקומותיים המפוארת. אני אומר מפוארת, אבל זה רק בתנאי שאתה ויאטנמי בגובה מטר וחצי. בקצה "המיטה" ישנם שני שרוולים, אליהם נכנסו בקושי כפות רגליי, כך שנוצר מצב שרגליי היו מכופפות באופן רציף בנסיעה שמשכה כ 12 שעות (זו הייתה נסיעה בין הוי-אן לנה טרנג, מרחק של למעלה מ-600 ק"מ, מה שאמור לקחת 6 שעות עם כבישים נורמליים). הוסיפו לכך את העובדה שהמיטות מסודרות בטור עורפי, כך שהדרך היחידה ליצור קשר עם שותפך לנסיעה הוא בעזרת בעיטות קלות בראש (במידה והוא לפניך כמובן).

אם כי תיאור התענוג רק מתחיל כאן. מידי חצי שעה האוטובוס עצר על מנת להוריד שקים או להעמיס שקים. מה הם פראיירים? הרי מדובר באוטובוס ומשאית תובלה! מלאכת העמסת ופריקת השקים אינה פשוטה כלל, לכן הסדרן (וסבל) האוטובוס בחר לעצור את עבודתו לטובת הפסקת סיגריה. שני מטר לידי, בתוך האוטובוס, תוך כדי נסיעה כאשר כל החלונות סגורים, כי אי אפשר חס וחלילה לתת למזגן שהקפיא לנו את הנשמה לברוח החוצה. באמת שחשבתי שלא יכול להיות גרוע יותר, ואז נהיה גרוע יותר. טלוויזיה תמימה למראה ניצבה בחזית האוטובוס, בדממה מושחרת ומבורכת, אולם אז, במהלך שזרע בליבי פאניקה, אימה וזרא, הדליק אותה הסדרן המעשן ותפריט מוזיקה הבציע על גבי המסך. עד מהרה צלילי ירדנה ארזי הויאטנמית מילאו את חלל אוטובוס הקסמים. כך זה היה. במשך כל הנסיעה. לשאלתכם, התשובה היא לא, לא הצלחנו לישון.

והכי מרגיז? לא היינו התיירים היחידים באוטובוס, אך כן היינו התיירים היחידים שלא הצליחו לישון. במיוחד צרוב במוחי פרצופה של אירופאית בהירת שיער שהייתה שרועה במשך כל הנסיעה בשלווה ובשינה עריבה. לא זכור לי שחוויתי בעצמי שינה כזאת, אי פעם. קשה למצוא מילים שיכולות לתאר את תחושת העליבות העצמית שזה גרם לי. אני לא תופס את עצמי כמפונק, אך מתברר שאני כזה.

היו מספר מחזות מרתקים שנגלו מחלון האוטובוס, אשר באותו זמן היינו במצב כה קשה עד שבקושי היו לנו כוחות להעריכם. ראשית היו אלה הכפרים על בתיהם הפשוטים שחשפו טפח מהחיים האותנטיים בויאטנם, אשר בתור תייר פחות מזדמן לחוות בצורה בלתי אמצעית. ספסציפית, בנקודות הזמן בה נסענו התקיים פסטיבל Mid-Autumn (אמצע הסתיו) בו נהוג שחבורות ילדים מחופשות בתלבושות דרקונים ולצלילי תופים אוספות תרומות מהעוברים ושבים. הדבר עוצר את כל התנועה בכפר (וגם את האוטובוס שלנו, באותם רגעים עניין לי ת'תחת הדרקון שלהם). או למשל איכרים שעטו לראשם פנסי ראש והילכו בשדות האורז בחשיכה. מה הם חיפשו שם? כנראה שלעולם לא אדע.

השיא נרשם בשעה שהגענו ליעד הסופי של הנסיעה, נה טרנג (Nha trang), סביב השעה חמש בבוקר. הגענו בזמן הזריחה לעיר החוף הגדולה, והמחזה היה מרהיב. לא בשל חוף הים שהוא יפה מאוד, אלא בשל מאות, אם לא אלפי האנשים שנמצאו בחוף. דמיינו את חוף גורדון הומה אנשים- אך בשעה חמש בבוקר! וכולם עסוקים בפעילות גופנית, החל מהליכה או שחייה ועד טאי צ'י ובדמינגטון. עכשיו ברור לנו מדוע הם נוהגים לאכול מרק עם בשר לארוחת בוקר, אחרי שמוציאים כל כך הרבה אנרגיה בשעה כה מוקדמת... זה היה מחזה מרהיב ובלתי צפוי. לא אגזים ואומר שזה היה שווה את כל הסבל שקדם לו, אך לפחות זה היה פיצוי סביר.

החלק הטכני

מה?	כמה?	איך?
תחבורה	לכרטיס: 15$	זו העלות לנסיעה ב-Sleeping Bus לנה טרנג ולאחר מכן נסיעה משם לדאלאת.

אוכל (2)

עצירה שניה (ואחרונה) לטובת סקירת האוכל שטעמנו במהלך הטיול.

• פנקייק אורז (Banh Xeo): זהו פנקייק, אך אין לטעות- לא מדובר בקינוח. הבלילה עשויה מקמח אורז, מים וזעפרן. הפנקייק עצמו מולא בירקות ומאכלי ים או בשר. זהו אוכל רחוב בעיקרון, אם כי זה מוגש גם במסעדות. ברחוב זה פחות מזמין כי השרימפסים מטוגניפ בתוך הבלילה כשהם שלמים.
  

• סלט פאפאיה: זו מנה שמזוהה בעיקר עם תאילנד, אך גם הויאטנמים עושים עבודה מעולה בגרסא משלהם. אכלנו אחד בהנוי ואחד בהוי-אן, אך הם היו שונים זה מזה ומהגרסא התאילנדית. מאוד מומלץ! 
  
• סלט Cao Lau: זהו סלט שמוגש רק בהוי-אן. הוא מכיל איטריות הייחודיות למקום וגם לו טעם ייחודי שכנראה לא דומה לשום דבר אחר שתאכלו בויאטנם או בכלל.
• וון טון (Wonton): זהו כיסון מבצק אורז מטוגן. ואם אתם זקוקים לתיאורים נוספים בשביל לרצות לטעום את זה, משהו כנראה לא בסדר איתכם.
  
• White Rose: כיסונים העשויים מדפי אורז. גם יפה וגם טעים.
  
• מיץ קנה סוכר: מוגש קר!
• מיץ קוקוס: וואלה לא כזה טעים לטעמנו. אבל סוג של "חובה לנסות". מתברר שיש כמה סוגים של קוקוססים, הסוג הטוב הוא זה שגדל באזור הדלתא של המקונג.
• מאכלי ים: אם אתם בהוי-אן על חוף הים, נסו את אחת המסעדות שעל החוף. במיוחד אם אתם חובבי צדפות.
• על האש נוסח ויאטנם: זו חוויה שחוויננו במסגרת טיול אופנועים, "איזי ריידר" שנמשך כשלושה ימים ועליו נספר בהמשך. באחת מהערים בהן לנו במהלך הטיול, אכלנו במסעדה מקומית שמתמחה ב"על האש". מה שאומר שבתוך המסעדה פותחים לך מנגל אישי, מעניקים לך בשר נא (משובח יש לציין) לצד במיה טריה ׁ(מפתיע עד כמה במיה עשויה להיות טעימה!), פרוסת קרמבולה חמוצה והמון עלים טריים. את הבשר הצלוי אוכלים כמו שהוא עם עלים, שום וצ'ילי, כמה פשוט- ככה טעים.
  

הוי אן (Hoi An)

זו עיירה קטנה הקרובה מאוד להואה. ישנה אפשרות לעשות את הדרך בין שתי הערים ולעצור במספר תחנות בדרך, מה שמומלץ מאוד. קו החוף מאוד יפה וישנם הרבה כפרי דייגים בסביבה. בדרך נמצאת גם העיר השלישית בגודלה בויאטנם, דה נאנג (Da Nang), עיר מודרנית לחלוטין וניכר בה הפיתוח המואץ. מאוד מיוחד לראות איך במרחק יריקה זה מזה ישנם כפרים פשוטים וגורדי שחקים נישאים. העיר גם מתהדרת בגשר בצורת דרקון, ושני גשרים נוספים הדומים באופן מחשיד לגשר המיתרים וגשר הזהב.

בהמשך הנסיעה, כאשר נוסעים להוי אן עצמה, ניתן לראות על קו החוף המוני ריזורטים שהוקמו או בתהליכי הקמה. נראה שויאטנם בדרך הבטוחה להפוך למעצמת תיירות.

הוי אן עצמה זו למעשה עיירה לא ייחודית מלבד מספר רחובות שבתיהם הצהבהבים הישנים נשתמרו והפכו לאזור תיירותי לחלוטין. מה אפשר להגיד? נחמד. יש חנויות ומסעדות והכל סבבה. השוק גם מגניב. בנוסף, חוף הים שם נהדר, והוא משקיף על קו הרקיע של דה נאנג המודרנית. יאללה נפרגן בשתי תמונות מהשוק:

החלק הטכני

מה?	כמה?	איך?
תחבורה	לרכב: 60$	הגענו עם רכב פרטי מהואה להוי אן. שתי הערים מאוד קרובות, ואין בעיה לתפוס אוטובוס ציבורי ביניהן. אולם, יש המון מקומות יפים ומעניינים שאפשר לראות בדרך, ככה שחבל לפספס. אלטרנטיבה יותר יקרה היא לעשות את זה בטיול אופנועים. סגרנו את הסיור דרך Cafe on Thu Wheels.
לינה	לחדר זוגי ללילה: 20$	ישנו ב-homestay בשם golden bell. היתרון הגדול (עבורנו) היה שהוא נמצא בדיוק באמצע הדרך בין העיר העתיקה לבין הים, אפשר לקבל מהם אופניים בחינם וכך להתנייד בעיר. המלון עצמו מאוד נקי ומסודר, החדרים גדולים ומאובזרים. בנוסף יש שם כלבלב קטנטן ונחמד!
סיור אוכל	לזוג: 54$	על הנייר זה נשמע מעולה: סיור בשוק המקומי, בו בוחרים את המצרכים איתם תבשלו בהמשך. לאחר מכן נסיעה באופניים לקומונה אקולוגית בה הם מגדלים את כל מה שהם אוכלים בעצמם, סיור ולאחר מכן סדנת הבישול. בפועל הסיור בשוק היה קצר וסתמי, כך גם הסיור בחוות התבלינים. המדריכה של הסדנה הייתה די יבשה. את הסיור סגרנו בסוכנות תיירות שנמצאת על הטיילת ממש לפני השוק (לא זוכרים את השם של הסוכנות).
כפר משי	לא זוכרים	סיור במעיין מוזיאון תיירותי בו ניתן לראות איך מגדלים ותווים משי. אם לא ראיתם את זה מעולם (כמונו) אז זה מומלץ, במידה ולא, אז אפשר לוותר כי הכל מרגיש כמו מלכודת שתקנו אחר כך בגדים יקרים ממשי...
תופרת	מחירים סבירים	הוי-אן מפורסמת בריכוז המוגזם של תופרים בה. גם אנחנו שחינו עם הזרם ותפרנו לעצמנו בגדים... התופרת שעשינו שימוש בשירותיה הייתה מאוד מקצועית, מהירה, שירותית ונחמדה.

Golden Bell Homestay

כפר המשי

התופרת והמיקום שלה

הואה (Hue)

להוציא את סאפא, שהיא מאוד תיירותית, זו העיר הראשונה אותה ביקרנו אחרי הנוי. זו עיר רגועה בהשוואה אליה, אם כי עדיין ניכרת בה האווירה הויאטנמית הייחודית של מסעדות הפרושות על המדרכה בכיסאות פלסטיק נמוכים והמוני קטנועים הנעים בצפיפות ובכאוס מתוזמן. אפילו חזינו באדם המוביל באופנועו המוני ברווזים דחוסים במספר סלים. מראה לא נעים, אשר יגרום למרבית האנשים לשקול צמחונות.

קשה להצביע על ייחודיות יוצאת דופן בעיר, אולם אף על פי כן השהייה בה מהנה ונעימה.

מהעיר ניתן לצאת לסיור מודרך באזור הנקרא DMZ (קיצור ל-Demilitarized Zone) אשר היווה את אזור החיץ בין הצפון והדרום במהלך מלחמת ויאטנם. עבור מי שמתעניין בהיסטוריה של המלחמה המזוויעה הזו, זו דרך מרתקת ללמוד אודותיה- בשטח, איפה שהדברים קרו. שיא הסיור מתרחש במערכת מנהרות שנבנתה על ידי תושבי הכפרים המקומיים על מנת להסתתר מההפצצות החוזרות ונשנות של האמריקאים (עד היום נותרו המכתשים שהותירו הפגזים, ממש מטרים לצד הכניסות למנהרות). המנהרות נותרו ללא שינוי, זולת תחזוקה הכרחית. כאשר מזחלים בתוך המנהרות (אפוא הכל מותאם לגובה הויאטנמי...) ממש אפשר לחוש איך במשך שנים ארוכות חיו שם מאות אנשים.

אנחנו מצידנו יכולים לתהות אם יגיע יום בו ייערכו סיורים מודרכים במערכת המנהרות של החמאס? במידה וכן, נקווה שזה לא יהיה כחלק מחגיגת נצחון הטרור.

יותר מעניין היה לשמוע את הנרטיב של הצד הצפון ויאטנמי, המנצח, אותו ייצגה בנאמנות המדריכה שלנו, אשר הייתה עטופה מכף רגל ועד ראש כדי לא להשתזף, חלילה וחס, אפקט מאוד לא רצוי אצל האסייאתים, משום ששיזוף מרמז על היותך עובד אדמה פשוט ועני. בדיוק הפוך מאצלנו.

קצרה היריעה מלתעד את כל השיחות שקיימנו עם המדריכה, אולם זכור לי במיוחד משפט אחד שאמרה: "האמריקאים באו לכאן כדי להילחם בקומוניזם, והנה תראה את ויאטנם היום, זה בכלל לא משנה"

למה התכוונה? האם היא ניסתה לרמוז שכשלון הכלכלה הסוציאליסטית היה קורה בכל מקרה, בין אם ארה"ב הייתה מנסה להכשילו בכוח או לא? מחשבה מעניינת. גם בנרטיב האמריקאי מערבי נתפסת המלחמה ההיא כמיותרת, אם כי מטעמים אחרים קצת. הנובעים מנימוקים רומנטיים פציפיסטים.

אני לא יודע, בדיעבד הרי כולם חכמים. ועוד הדבר מתודלק בחיבה מאוד גדולה בתרבות המערבית להיפים הפציפסטים ששטפו את ארה"ב בשנות השישים והשבעים. אבל בראייה יותר מפוכחת, בה מנסים להיכנס לנקודת המבט של המנהיגים באותו זמן, היעדר הצורך באותה מלחמה אינו נראה כה חד משמעי. אף אחד אינו חפץ במלחמה, זה ברור. אם כי באותה תקופה ברית המועצות באמת הייתה אימפריאליסטית ומאוד תוקפנית, אולי אם ארה"ב הייתה מראה נירפות בחזית הויאטנמית כל המלחמה הקרה הייתה מוטית לכיוון אחר לגמרי? הייתכן והמלחמה הזו מנעה מלחמה בהיקף גדול בהרבה? בימנו אנו נשיא ארה"ב אובמה נצלב השקם וערב על נירפותו מול רוסיה האגרסיבית, אז כאשר נשיא אמריקאי אחר ניצב מולם מלוא הכוח גם הוא לא בסדר? האמת? אם אני הייתי נשיא ארה"ב בשנות השישים, סיכוי לא קטן שהייתי נוהג בדיוק באותו האופן.

ועניין אחרון. כאשר משוחחים עם ויאטנמים, קשה להתעלם מהניצוץ שניצת בעיניהם כאשר מזכירים את אבי אומתם, הו צ'י מין. זו כמובן הערצה מהסוג ששמור למשטרים טוטליטריים, אם כי כשקוראים אודותיו, מבינים שיש דברים בגו. ולו רק בשל פעולה אחת- במהלך המלחמה הוצע לו מספר פעמים שיוכנסו כוחות רוסים וסיניים לויאטנם כדי שאלה יוכלו לסייע ואולי אף להכריע את המלחמה נגד האמריקאים, הוא סירב ונימק: תמורת טנקים, רובים, מזון או כל סיוע אחר הוא יכול לתת תמורה. אולם איזו תמורה הוא יכול לתת עבור מתיהם?

בכך, הוא ניתח במדויק את היתרון הגדול שלו נגד האמריקאים. הוא נלחם על ביתו ואילו האמריקאים נלחמים במלחמה לא להם, ובסוף יישברו. אם יצרף למלחמה את הרוסים, המלחמה תהפוך למלחמה בין מעצמות, והסוגייה כבר לא תהיה ויאטנמית. אני שמח על כך, כי ייתכן שכך נמנעה מלחמת עולם שלישית. נקנח בציטוט שלו שמצאתי באינטרנט:

"אם הטיגריס לא מפסיק להילחם בפיל, הפיל ימות מתשישות"

ואנחנו? אנחנו פיל ששכח שהוא כבר לא טיגרס.

החלק הטכני

מה?	כמה?	איך?
טיסה מהנוי להואה	לזוג: 447 ש"ח	טיסה של חברת vietnam airlines. היה סבבה.
לינה	לזוג, ללילה: 18$	שם המלון: Jade Hotel. מלון מסודר, נקי ומתוחזק היטב. המיקום לא רע (העיר לא מאוד גדולה מלכתחילה) והשירות אדיב מאוד. למעשה השירות היה אדיב עד כדי כך שזה קצת מביך. אבל מלבד זה- מומלץ!
סיור לאזור ה-DMZ	לזוג: 70$	סיור לאזור עם נהג פרטי, ברכב חדש וממוזג ועם מדריכה. סגרנו את הסיור דרך הסוכנות cafe on thu wheels המנוהל ע"י אישה מאוד נחמדה ואף יותר חשוב- אמינה. נהג הרכב הוא אחיה, שנוהג בזהירות. המדריכה הייתה מדהימה, עם אנגלית מצוינת והמון ידע.

נין בין (Ninh Binh)

למעשה זהו שמה של עיר משעממת המצויה בסמוך לאתר Tamcoc , אזור קטן ובו מזדקרים אל על אותם סלעי גרניט המצויים בהלונג ביי. אם כי כאן הדבר מתרחש ביבשה, בין נחלים, צמחייה ושדות אורז. כך שלמרות שמזג האוויר היה מעונן, בהחלט המחזה היה עוצר נשימה.

שיא הביקור הוא בעריכת שייט בנחל בין הסלעים הגדולים, שדות האורז ואפילו מתחת לסלעים עצמם במנהרות נמוכות שנחצבו על ידי המים.

החלק הטכני

מה?	כמה?	איך?
סיור יום לנין בין	מחיר לזוג: 62$	את הסיור הזה הזמנו מהמלון בו ישנו מהנוי. זה סיור שיוצא בבוקר מהנוי וחוזר באותו יום. המדריך היה מעולה והתנאים סבירים פלוס. במלון הציעו לנו גם אופציה יותר יקרה וזולה. מה שחשוב זה שאפשר לסמוך עליהם במלון מה שחוסך כאבי ראש.

הלונג ביי (Halong Bay)

זהו המקום הראשון ששומעים עליו בדרך כלל כאשר מדברים על ויאטנם. באזור זה, מאות סלעי גרניט בשלל צורות וגדלים מזדקרים מתוך הים. הוא נבחר כאחד מפלאי הטבע של תבל (אותו דירוג שבו האנטישמים לא בחרו בים המלח¹).
אם להיות כנים, כשהגענו לשם מזג האוויר לא היה מוצלח, היה מעונן כל הזמן ואף גשום בחלק מהזמן. כל עוד השמיים אינם כחולים קשה להתפעל מיופיו של המקום. מכל מקום, אין לי יותר מידי מה לכתוב על המקום. מלבד דיון קצר אודות אפקט האינסטגרם.

הרי מה הטעם לנסוע לחו"ל אם לא בשביל להעלות משם את תמונת השנה לפייסבוק, לגרד עשרות לייקים ועל הדרך לגרום לזונה ההיא לקנא קצת המון? הבעיה היא שלפעמים מגיעים למקום שאמור להיות מהמהם ביופיו, רק שלמרבה הצער דווקא ביום בו הגעתם הוא נראה כך:

תמונה כזו כמובן אינה משרתת את המטרות שציונו מעלה. ממש פדיחה להעלות את זה לפייסבוק. לכן, אין ברירה אלא לשפץ את האמת, ולשתף שחזינו באותו יום בשקיעה הכי מרהיבה שנראתה אי פעם עלי אדמות:

או אולי אתם מעדיפים שמיים כחולים?

למה לעצור כאן? אפשר להוסיף חד קרן!

אני חושב שהנקודה הובהרה, בעזרת פוטושופ אפשר לקחת גם את התמונה הכי מעפנה ולהפוך אותה למסחטת לייקים. אז אם אפשר בכל מקרה "לצלם" תמונות מדהימות כשיושבים על הספה בסלון עם מחשב ופוטושופ, מה הטעם לצאת בכלל מהבית? אבל אם בכל זאת בוחרים לטייל, מומלץ לעשות זאת לא דרך עדשת מצלמה אלא בעזרת החושים שלנו. לחוות דברים שאותם אי אפשר לשחזר או לזייף. בקיצור, לחיות.

החלק הטכני

מה?	כמה?	איך?
שיט להלונג ביי	לזוג, ליומיים 712 ש"ח.	מצורף למטה כרטיס הביקור של הסוכן ממנו הזמנו. באופן כללי, כל הנושא של הזמנת שייט הוא מאוד לא אמין, כל עוד לא לוקחים את אחת הספינות המפוארות שם פחות יש סיכוי ליפול. מה שחשוב לקחת בחשבון זה שהתמונות שיראו לכם הן מאוד יפות, הוא במציאות הספינות לא נראות כל כך טוב... מה שחשוב הוא להחתים את הסוכן שאם לא מקבלים את הספינה שהובטח- יוחזר הכסף. אנחנו לקחנו ספינה ברמה בינונית ואכן מה שקיבלנו היה ספינה בינונית. אפשר לקחת ברמת מחיר יותר גבוהה ואף יותר נמוכה.

---

1 הציניות במקור.^↩

סאפא

נאמר לנו שסאפא זו עיירה בצפון ויאטנם, בסמוך לגבול עם סין, שהיא סוג של רמת הגולן. ברגע שהגענו לשם שאלנו את עצמנו: מה הקשר לרמת הגולן? העיר משקיפה על עמק הרים נישאים - העוטים מרבית הזמן אדרת עננים מיסטית וטובלים בירוק. במידה והתזמון מוצלח, וזהו הזמן בו האורז קרוב להבשיל לקראת קצירתו, טרסות אורז רבות מעטרות את מדרונות ההרים בשלל צורות עגלגלות - בגווני צבעים הנעים על הספקטרום ירוק צהוב. זהו מחזה נדיר ועוצר נשימה.

הפרות גם נהנות מהנוף

גולת הכותרת של סאפא היא לקחת את הרגליים ולטייל בכפרים שמסביב לה, שם ניתן לראות את אורח החיים הפשוט של בני השבטים¹ המתגוררים שם. אם כי ניכר שהעלייה בתיירות והשיפור בתשתיות מביאים לתהליך הבלתי נמנע בו חלק מבני השבטים עוברים "לעבוד בתיירות", כלומר שהכל הופך למעיין הצגה. אך הדבר נכתב בהסתייגות, שכן שהינו באזור זמן מועט וייתכן והיינו שוהים באזור זמן רב יותר ונכנסים "מעבר לקוי האויב" היינו חווים חוויה פחות מעושה ויותר אותנטית וספוטנית (כפי שחווינו בשלב מאוחר יותר בטיול).

בעיר סאפא עצמה, מאוד מציק הליווי התמידי של בנות שבטים הלבושות בבגדים המסורתיים הנדבקות אל התיירים בניסיון למכור צמידים ושאר יצירות תפירתן, תוך ניסיון צבוע לנהל שיחה:

Where you frooooom?

What’s your naaaame?

Buy somethiiiiiiing?

מריחת המילים במקור.

העיר והאזור מצויים בתנופת בנייה אדירה של מלונות וצימרים, המיועדים לתיירות חוץ ופנים. מצד אחד ניתן לבכות על אובדן האותנטיות, אם כי מצד שני אפשר לשמוח על הצמיחה הכלכלית- זו אולי מדינה לא מפותחת אך האנשים בה רחוקים מלהיות מטומטמים, והם רוצים להתקדם ולשגשג. ותיירות זו דרך מצויינת להשיג את המטרה הזאת. בסופו של דבר צריך להבין שזו דרכו של עולם. הכל משתנה, הכל חולף והכל מתפתח. הרי איזה מין דבר פטרוני ועקום זה לצקצק בלשון ולהתעצב על כך שאורח החיים המיוחד של בני השבטים נכחד לו. בשביל מה שיישאר? בשביל שתיירים יוכלו לבוא ולהסתכל על אנשים כמו בגן חיות? אני חושב שכל עוד הפיתוח נעשה בצורה כזו שאינו פוגע באנשים עצמם, בחי ובצומח, אין בכך שום פסול.

סאפא- נוף מרהיב, חקלאות עתיקה ומלון ענק הנבנה ברקע

החלק הטכני

מה?	כמה?	איך?
אוטובוס מהנוי לסאפא	לכל כיוון: 17$	בחרנו לנסוע עם חברת sapa express. המחירים שלהם יותר גבוהים בכמה דולרים, אולם האוטובוסים עצמם משמעותית עדיפים בהשוואה לאלטרנטיבות.
לינה	ללילה- 92 ש"ח לחדר זוגי	המלון, cat cat, סביר, אולם הוא פונה לרחוב די סואן ואין שם ממש תחושה של פרטיות. בלילה השני החלפנו למלון אחר, אולם שכחנו את שמו לצערנו...
מסעדה מומלצת	לא זוכרים, אבל לא יקר במיוחד	אכלנו שם hot pot מעולה וגם ברווז בדבש מאוד טעים (ראו פוסט אוכל). שמה: Sapa Moment. תמונה של כרטיס הביקור מצורפת למטה.

---

1 אלו בני שבטים שמהווים מיעוט בהרכב האוכלוסייה הויאטנמית.^↩