ככל הידוע לי, כמעט בכל תרבות או דת ישנם חוקים, כללים או נורמות הבאים להסדיר ולנהל את האופן בו אנו אוכלים. מבלי לפנות לדיון הבלתי נגמר העוסק בהאם נכון או לא נכון לאכול דבר מה, יש לדעתי להעריך מאוד את עצם המחשבה לפיה למעשה הקיומי ביותר שלנו, האכילה, יש השלכות מוסריות. עצם הרצון להיות מוסריים, קרי להימנע מעשיית רע (גם כאן, מבלי להיכנס לשאלה מהו רוע?) היא שמייחדת אותנו כבני אדם. בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה מתמדת של הפופולריות של הצמחונות ואף הטבעונות. זהו עוד נדבך במסכת של ניסיונות להטוות כללים בנוגע לבחירת מאכלינו כך שנהיה מוסריים יותר.
וכאן אני פוגש את ויאטנם. בשיאה של רכיבת אופנועים מפרכת בדרך לא סלולה המתפתלת ומתנחשת בין יערות סבוכים, נהרות בוציים, שדות ומטעים רבים, עצרנו לצד קיוסק קטן ומבנה פח לא גדול. המדריך סימן לנו על מספר פירות חומים ומבריקים שהיו זרים לנו.
"אגוזי קשיו" ציין יאנג המדריך. כמובן שהבענו פליאה, כי יש לנו בארץ מלא קשיו וזה ממש לא נראה כך! הוא סימן לנו לבוא אחריו, אל תוך אותו מבנה פח רעוע. שורות שורות של שולחנות צרים סודרו בתוכו וצוידו במכשירי פלדה זרים ומוזרים, לצד השולחנות היו ישובות נשים ונערות שעבדו בדממה, מבלי לדבר, ועשו דבר אחד בלבד- לקלף אגוזי אשיו. אחד אחד. "תצלמו" עודד אותנו המדריך. אך קשה שלא לחוש אי נוחות גדולה אל מול מחזה כזה. לא מדובר בחקלאים פשוטים המרוויחים את לחמם בהוגנות, הגינות והגיוניות. מדובר בפועלות פשוטות המבצעות עבודה סיזיפית וקשה, ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהן לא מרוויחות שכר גדול במיוחד בתמורה לעבודתן.
מחיפוש קצר בגוגל למדתי שיש מושג כזה, Blood Cashews1, שהושאל מהמושג "יהלומי דמים" שנכרים תוך ניצול בני אדם באפריקה. מתברר, שעקב גידול עצום בביקוש לאגוזי קשיו בעולם המערבי הוקמו, בעיקר בויאטנם, "סדנאות יזע" של קילוף קשיו, בדומה לאופן בו מייצרים במזרח בגדים, נעליים ומה לא. הדבר אינו תם בקילוף הראשוני של האגוז, מתברר שאחרי קילוף קליפה אחת יש לקלות את האגוזים. בקלייה זו יוצא שמן ארומטי רעיל, כך שעדיין יש לקלף שכבה נוספת. במקרים רבים מעסיקים את העובדים באותם מפעלים ללא כפפות מתאימות דבר שגרם להרעלה במספר מקרים.
והקשר לצמחונות? ובכן, האם אותו צמחוני שאוכל בחדווה אגוזי קשיו יודע שהוא נותן יד לפגיעה קשה בזכויות היסוד של בני אדם2? לעיתים רבות אנחנו חושבים שאנחנו עושים מעשה מוסרי, אך משום שאנחנו חיים בעידן גלובלי, כמעט בכל צעד שאנו עושים יש פוטנציאל בפגיעה בבני אדם אחרים, בעלי חיים או איכות הסביבה. אני לא טוען שצמחונות או טבעונות היא מוגזמת או מוטעית. להיפך, אני סבור שהניסיון להפוך לחברה מוסרית יותר על ידי הימנעות מאכילת דברים מסוימים היא נפלאה ומעוררת הערכה. אך הבעיה היא שבעידן הגלובלי, כל פעולה שאנו עושים, ולו הפעוטה ביותר, עשויה להשפיע מאוד גם בצדו השני של הגלובוס. האם משמעות הדבר שעלינו להרים ידיים? לפרוק כל עול כי הבעיה מורכבת מידי? או שאולי עלינו "לשאת בנטל" ולברר לעומק את קורות חייו של כל גרגר אותו נכניס לפינו?
במקרים רבים, כאשר אני נתקל בשתי גישות קיצון כפתרון לבעיה מסוימת, אני נוטה לכיוון האמצע. אם כי כאן נראה שכל פתרון הוא גרוע ביותר. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לשמוח שלא נולדתי לתוך סדנת יזע שכזו ולהוקיר על כל מה שיש לי.
על מי אני עובד? "צר עולמי כעולם נמלה", בפעם הבאה שאיזו משהו לא יעבוד לי במחשב או שייגמר החלב כשיתחשק לי קפה אני אתמודד עם זה כאילו לכל הפחות השקו אותי בשרף קשיו.
כשיצאנו מאותו מבנה פח שלושה ילדים שיחקו בהתרגשות עם מטבע שמצאו. אין זה עניין של מה בכך, משום שבויאטנם אין מטבעות. כאשר 1000 דונג ויאטנמי שווה בערך שקל, אפשר להבין שאין טעם להנפיק מטבעות. מייד לכשראינו את זה, אצנו רצנו אל ארנקינו ושלפנו משם אוצר גלום של אגורות ארץ ישראליות מצויות. מה שזכה מייד למבטי תדהמה מצד הילדים, אך לא פחות מהוריהם שהגיעו לראות על מה המהומה. לכן, אם תצמאו עצמכם יום אחד במפעל קילוף קשיו אי שם בויאטנם ותראו אגורות ישראליות, תדעו שזה אנחנו!
2 אגב אגוזי קשיו אינם הדוגמא היחידה לכך, דוגמא חמורה יותר בהיקף השלכותיה היא הקינואה: http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1908836↩
